כתבה: שלומית אורן
האם מה שאנחנו רואים זו באמת המציאות?
האם כולם רואים את מה שאנחנו רואים?
האם אנחנו נראים לאחרים כמו שאנחנו רואים את עצמנו?
השאלות הללו מעסיקות בני אדם משחר ההיסטוריה. התשובה הפשטנית לכל השאלות הללו היא לרוב "לא", אבל אם מנסים להבין יותר לעומק התשובות כבר מתחילות להסתבך, והן למעשה עומדות בלב תיאוריית שינוי הפרדיגמות Paradigm Shift של תומס קון.
כיוון שאין באפשרותנו "לצאת מעורנו" ולראות את העולם דרך עיניים אחרות, מציעה לנו האמנית, נורית שני נקודות מבט נוספות. בסדרה "מציאות מקבילה" מציירת שני תמונות הלקוחות מהיומיום במרחב הציבורי ואת ההשתקפות שלהן. במבט ראשון נדמה כי ההשתקפות זהה למקור, אולם במבט מעמיק יותר נגלים הבדלים ופערים. כאן טמון עצם העניין. הפערים ממחישים את ההבדלים בין נקודות המבט ומאפשרים לנו לראות דברים נוספים, מממדים גבוהים ורוחניים יותר, שפחות חשופים לעין. אמנם לכל תמונה יש אינספור נקודות מבט שונות, אולם שני בוחרת להראות רק שתיים מתוכן, בגלל מגבלות המדיום הציורי, שבו היא מוצאת יתרונות אחרים. הבחירה הזו, השניות שמקופלת בה, היא לב ליבה של הסדרה.
כשמתבוננים בציורים ברור שהחלק התחתון של התמונה הוא השתקפות של החצי העליון, אולם אפשר להוסיף ולומר שגם החצי העליון הוא לא יותר מהשתקפות של המציאות דרך עיניה וידיה של שני.
גם אחרי 2500 שנה דבריו של אפלטון שרירים וקיימים – "כולנו עדיין באותה המערה, צופים בצללים והשתקפות."
המטרה של שני בסדרה זו היא לשחרר את הקונבנציה, את תבניות התפיסה של הצופה ולהציע לו אלטרנטיבה. זהו משחק תודעה שקורא לנו להתעורר לקרוא את המציאות כרבת גוונים ורבדים, ולא לראות אותה בשחור ולבן בלבד.
Escapism, Oil on Canvas, 180X100 cm, 2020
הקריאה להתעוררות ודחיית האסקפיזם המודרני ניכרת במיוחד ברצף העבודות בסדרה שעוסקות בשריפה. הפער בין הלהבות הבוהקות לנשים האדישות כל כך צורם עד כי מתעורר בנו רצון לנער אותן
שני היא מספרת סיפורים מקצועית והדבר ניכר בעבודות שלה. כל אחת מהן מספרת סיפור. את הסיפור היא בודה מליבה ומרכיבה אותו מאובייקטים שהיא מאתרת בסביבה. היא מרבה לצלם אנשים, נופים וחפצים ולהרכיב אותם יחד לכדי סצנה קוהרנטית אחת. שני אינה ציירת של דיוקנאות, נופים או טבע דומם. היא שוזרת את כל אלה יחד לכדי יצירה אחת, שבגדולתה יכולה להזכיר את ז'אנר הציורים ההיסטוריים שמטרתם הייתה לקפל בתוכם סיפור מיתולוגי, מקראי.
כמעט כל היצירות מתבססות על צילומים, שהיא מצלמת במרחב הציבורי – ברחוב, במוזיאון, בקניון או בגינה ציבורית. הדבר מדגיש את החשיבות בשיח ציבורי רחב ומכיל יותר, כזה שמאפשר פלורליזם ושמיעה של דעות שונות. יחד עם זאת, מסתתר כאן גם עיסוק בפער שבין האישי והציבורי – המסכה שרובנו עוטים כשאנחנו בחברה ובין ציפור הנפש שלנו, שנגלית בהשתקפות של שני.
Exiting a Movie Clube, Oil on Canvas,
130X100 cm, 2020
Adam, Eve and the apple tree, Oil on Canvas,180X100 cm,2020
ניכר כי שני חוקרת את תולדות האמנות ושואבת מהם, גם אם בלי משים, השראה. במיוחד הדבר בולט בציור "אדם, חווה והתפוח": בצד השמאלי של הציור עץ התפוחים חובק את דמויותיהם הנסתרות של אדם וחווה המודרניים באופן המצטט את הקומפוזיציה של לוקאס קראנך Lucas Cranach. בצד הימני גבר ואישה צועדים ומשוחחים, מנח גופם מזכיר מאוד את זה של אריסטו ואפלטון מציורו של רפאל "אסכולת אתונה" שבוותיקן.
אדם וחווה בקומפוזיציה של לוקאס קראנך בציור "חסד ודין"
אריסטו ואפלטון מציורו של רפאל "אסכולת אתונה", שבוותיקן
באופן לא קונבנציונלי ומקובל, מציעה שני להפוך מידי פעם את הציורים שלה, כך שההשתקפות נדמית כסצנה הראשית, וזאת על מנת לעודד עוד יותר את ההכרה בריבוי נקודות המבט.
הצבעוניות של שני היא רכה ועדינה. גם כשהיא מתארת מראות קשים, היא לא מוותרת על היופי. מבחינתה היופי הוא כלי, אמצעי פיתוי לצופה, או אם תרצו, שער כניסה רעיוני. כך היא לוכדת את מבטו של הצופה ומכניסה אותו לאט, לאט אל העולם שיצרה. במבט ראשון הוא רואה את הסצנה העליונה, הסצנה המהופכת דורשת יותר מאמץ ויחד אתה מתחילים להתגלות הפרטים, מאחורי כל אחד מהם עומדת מחשבה.
אין חוקיות בציורים של שני, בכל אחד היא פותחת דלת אחרת: פעם הדמויות בהשתקפות מתחלפות ביניהן, במקום אחר ההשתקפות מראה את ההתבגרות של הדמויות, באחרות היא מעניקה לדמויות שלה כנפיים או נותנת להן ראשי חיות וציפורים. כל ציור הוא סיפור שונה וביחד הם מרכיבים אמירה רחבה יותר.
Looking in into the unknown with a cellphone,
oil on canvas, 100x150 cm, 2019
אצל שני הציור הוא צורך אבל הוא גם בא כדי לשרת רעיון שהיא מעוניינת להעביר. מסתבר שהשניות לא מסתכמת בהשתקפויות, כי ההשתקפות היא למעשה הצצה אל מציאות מקבילה.