"פעמי פחד" - סיפור על 3 ציורים שנתרמו ב-2025 למפונים ששבו לביתם

  נורית שני, "פעמי פחד" בשוק ירושלים העתיקה, שמן על בד 70X100 ס"מ, 1997

רוצים לשמוע סיפור על שלושה ציורים?

שלושה מתוך 10 ציורים שנתרמו למפונים שחזרו לצפון ולעוטף אחרי המלחמה.

  נורית שני, "פעמי פחד" בשוק ירושלים העתיקה, שמן על בד 70X100 ס"מ, 1997

ב1987 נפתחה האינתיפאדה הראשונה וקולות אחרים נשמעו בסמטאות ירושלים העתיקה.

פתאום, דברים שייחסתי לעצמי כבר לא היו שייכים לי. חיוכים שוחרי שלום, שמלות רקומות, שטיחים, מעילי כבש, כפיות, חמסות, סאג',ופיתות דקות, פינגאן, ואולי גם חומוס וסחוג...

ציירתי את רמזים של צעדים של החיילים ושל התושבים בשוק. פעמי הפחד.

איום הטרור ברחובות העיר העתיקה ובכפרים הסובבים עורר אצלי שוב חלום חוזר, בו אני בורחת ברחובות חשוכים. אם לא אמצא מסתור אמות. אין איפה להתחבא. מתעוררת לבוקר ישראלי שטוף שמש נרדמת חולמת...בורחת ...

תמיד ייחסתי את החלומות האלה לשואה. עכשיו הם כבר בכל מקום בעולם וגם בשום מקום. כי הנה אני טסה לי לדובאי ולידי יושבים יהודים, ערבים ודרוזים וכולנו כאן ביחד בכוון אחד במטוס קטן.

 נורית שני, "פעמי פחד" בשוק ירושלים העתיקה, שמן על בד 70X100 ס"מ, 1997

לפני כחצי שנה התארגנה קבוצת אמנים ואומניות לתרומה למפונים השבים מצפון ומדרום הארץ.

אז מה תורמים? מה יאהבו?

ניסוי מעניין לעין ציבורית, ללב האוהב אמנות.

מה עושה טוב למי?

ממש חידון.

הזדמנות לקו ישיר מהאמן לצרכן. כמו ירקות מהחקלאי. ללא תווך רעיוני או צורך באחדות אוצרותית. בחרתי דברים שונים. חלקם עיטוריים וחלקם דתיים וחלקם פוליטיים, את שלושת הציורים "פעמי פחד" וחיכיתי לראות מה יחזור לסטודיו.

3 הציורים, "פעמי פחד" ליוו אותי 35 שנה מסטודיו לסטודיו משנות ה- 90, והנה הגיע היום, ניגבתי מהם את האבק ושילחתי אותם. לא ידעתי אם ימצאו בית. שלושת הציורים של "פעמי הפחד" לא חזרו לסטודיו. אי שם מישהו או משהם אימצו אותם.

דווקא התחשק לי לשוחח עם בעלי הבית שבחרו בהם. המארגנים הבטיחו שנקבל שמות וטלפונים ונשוחח עם העקורים החוזרים אבל מישהו בדרך מנע את הקשר.

אז אם אלה אתם, או אתם נתקלים בהם. ממש אשמח לקשר.

שיצלמו את הציורים מוצגים בביתם. כי בסופו של דבר מאחורי כל ציור יש אנשים שאוהבים אותו: האמן ומי שאימץ ציור אל ביתו ואל חייו. השמח והמשמח.