נורית שני פסיעות בזמן בין רישום לחיים 1976-2025
- Nurit Shany
- Sep 11
- 10 min read
איורים לספר: "סיפורים רוקדים ברחובות ירושלים", יוסל בירשטיין 1990
הקטלוג מוצג לרגל יום הולדתי ה־70 של נורית שני
הרישומים הכלולים בו נשמרו בארכיון האמנית מאז ראשית דרכה בשנות השבעים.
במהלך שנות יצירתה ציירה נורית שני נופים – שנרכשו לאוספים פרטיים – לצד דמויות אנושיות, ששימשו לה כלי לביטוי נקודות מבט חברתית, או רעיונות רוחניים ופרשנויות אישיות כיאנשים מספרים סיפור בשפת גוף בחזות שלהם, ברגש. בעוד ציורי הנוף מצאו את דרכם לבתים רבים, רוב ציורי הדמויות והרישומים נותרו בארכיון, וכעת הם נחשפים לקהל ומוצעים לתצוגה ולמכירה.
הרישומים המוצגים פה הם אטיודים ורישומי הכנה לסדרות מרכזיות:
דמויות מהרחוב הישראלי – הוצגו בגלריה י.מ.ק.ה, ירושלים, ובגלריה ברדה בכרמיאל (1991).
נשים באינתיפאדה הראשונה (1987–1991) – הוצגו בגלריה הישראלית בניו־יורק (2000).
חוף תל אביב – רישומי הכנה לדמויות (2014–2018) – ציורי השמן הוצגו בגלריה מונטפיורי, תל אביב (2016) ונמכרו.
תהליך היצירה של נורית שני מיוחד, כי מיעטה להשתמש במודל חי לציור. תחת זאת, היא תיעדה אנשים במרחבים הציבוריים בעזרת מצלמה או מהדמיון ועיבדה את הדמויות מתוך הצילומים שהביטה בהם על גבי מסך המחשב.
הקטלוג מהווה הזמנה למסע אישי ואמנותי – אל מחוזות שבהם דמויות יומיומיות הופכות למראות של חברה, רוח וזמן. הוא חושף לראשונה שכבות של יצירה שנשמרו במשך שנים בארכיון, ומעניק לקהל הזדמנות נדירה להתבונן מחדש בציוריה של נורית שני – לא רק כעדות לדרך האמנותית שעברה, אלא גם כעדות לנפש המחפשת, המתבוננת, והמעלה שאלות על עולמנו.
נורית: "רישומים – פסיעות בזמן' מתאר מסע אישי ואמנותי של עשרות שנים. של דמויות, רגעים וחוויות שהפכו ליומן חזותי: חיי הכפר הסמוך, התמודדויות של גוף ונפש, וגם מפגש עם השתקפויות פנימיות וחיצוניות. רישומים מקוריים נושאים בתוכם נגיעה ראשונה – את פעימת היד על הנייר, את המקום שבו הרגש והקו נפגשו. תוכלו להתקרב אליהם כפי שנולדו, חשופים, חיים ונושמים.
אני מזמינה אתכם ליצור קשר, לבוא ולראות מקרוב – לתת לעיניים וללב להיפתח אל התחנות שבין ציור לחיים."
נורית: "בגיל 14 ציירתי בחור שעכשיו כבר איני יודעת את שמו. אבא אסף את כל הציורים שלי ונסענו ברכבת לתל אביב אל יוסל ברגנר. הוא הסתכל על הציורים ואמר: נורית היא ציירת."
בשנת 1979, ביום חתונתי, פנה יוסל אל בעלי הצעיר ואמר:
"התחתנת עם ציירת. הכסף שנתתי לכם מיועד לצבעים ולבדים. נורית לא תעבוד לפרנסתה יותר משלושה ימים בשבוע. ובכל בית שבו תגורו – תפנה עבורה חדר אחד לסטודיו."
הרישום "נשים צעירות מאחורי הקלעים" מתאר מנוחה מאחורי הקלעים בתיאטרון תמונע, שבו למדה נורית שני בין השנים 1989–1993. מתוך לימודי תיאטרון התנועה צמח תיאטרון הסיפור שייסדה – "סיפורן" (1993–2001) – שבו הפיקה, בנתה תפאורות ושיחקה בהצגות לילדים שהוצגו ברחבי הארץ מטעם אמנות לעם, מוזיאון ישראל, בית שמואל ומשרד החינוך. בהשראת תקופה זו כתבה את הרומן "יומן הבמאית" (2021), המתרחש בעולם תיאטרון הפרינג' – בהשראת חוויותיה מתיאטרון "תמונע".
"הרישום "ילדה בנעלי אימה" הוא רישום הכנה לציור שבוצע מאות פעמים במופעי הסיפור של נורית שני ואביה, הסופר יוסל בירשטיין, בין השנים 1997–2003. המופעים התקיימו במסגרת פרויקט דו־אמן בהפקת אמנות לעם, והוצגו במאות ספריות, תיאטראות ומועדונים ברחבי הארץ.
המופע למבוגרים "אבא, בת ורגל עקומה – סיפורים בקווים, ציורים במילים" זכה להצלחה גדולה. נורית מספרת: "על הבמה, כשאבא סיפר עלי בילדותי בקיבוץ גבת – ציירתי." במהלך ההופעות נוצרו רישומים גדולים (100×70 ס"מ, תוש על נייר וגואש), שהוענקו במתנה לספריות ועד היום הם מפוזרים ברחבי הארץ. הציור המוצג כאן הוא המקור הראשון.
קטע מסיפורו של יוסל בירשטיין:
"כשנורית הייתה בת שנתיים וחצי, באתי באמצע היום לבית הילדים בקיבוץ גבת. ראיתי את נורית בוכה בגינה. ניגשתי אל הגננת מיקי ושאלתי מה קרה. היא אמרה שאינה יודעת. שלחה את הילדים לשאול את נורית למה היא בוכה, והם חזרו ואמרו שלא יודעים – כי היא בוכה באנגלית."
בשנת 1993 נורית שני חיה בקהילה קטנה ותומכת יחד עם בעלה לשעבר ושתי בנותיה הקטנות. בין בני הקהילה הייתה רחלי משולם, מורה למוזיקה ממוצא תימני, שניגנה באירועים המשותפים. הרישום צוייר בפורים של אותה שנה. במהלך המעברים הרבים שעבר מאז נקרע, ולכן הודבק על קרטון לשימורו.
נורית: " קניתי פלאפון עם מצלמה, איסוף הרשמים מהרחוב נהיה פשוט הרבה יותר. בכל נסיעה לתל אביב חזרתי עם מאגר עצום של צילומי אנשים במרחב הציבורי. מצאתי דרך חדשה ל'איסוף חומרים' לציור: צילום, בחירה ובניית קומפוזיציות מתוך התמונות. בהמשך, באמצעות הפוטושופ, יכולתי לנתק דמויות מהסביבה שבה צולמו ולשלב אותן במקומות אחרים, לצד אנשים אחרים. כך הפכתי לבמאית של סיטואציות. אני לא צלמת – אני רושמת מתוך הצילום."
בשנת 1974, לאחר השחרור מהצבא, נרשמתי לבצלאל והצגתי בפני ועדת בשנת 1974, לאחר השחרור מהצבא, נרשמתי לבצלאל והצגתי בפני ועדת הקבלה תיק עבודות. בין הציורים שהצגתי היה גם הציור (ראה למטה), לצד ציור נוסף – ירוק, 'לילה בבר בתל אביב' 40 × 30 ס"מ, שמן על בד – שנמכר בשנות השמונים לבית גיל הזהב ברחוב הנשיא בירושלים. הציור המוצג כאן נותר בארכיון שלי. שש־עשרה שנים מאוחר יותר, כשהסתובבתי בתל אביב, ראיתי גבר יושב בבר – דומה להפליא לדמות שציירתי אז בבצלאל. לא היה לי פלאפון עם מצלמה, ולכן שלפתי את פנקס הרישום שהיה בתיק ורשמתי אותו במהירות, ישוב
בגבו אלי."
התעניינתי בתנועה – במנח הרגליים והידיים, בשינויים הקטנים בשיווי המשקל של הגוף כשהוא נושא משא. הרחוב הישראלי היה אז רגוע, וחיפשתי בו את התנועות הקטנות. אנשים מכל הגילאים וכל התפוצות – יהודים וערבים – היו שכניי, ואל כולם הרגשתי שייכת.
1994 הייתה שנה של תקווה לשלום. השוני נטמע במעטה של 'סיר היתוך'. במבט לאחור ברור כי שורשי הקונספציה המרדימה והמוטעית – זו שהתפוצצה באירועי 7 באוקטובר 2023 – נזרעו כבר אז, בהסכמי אוסלו. גם חיי האישיים התנהלו מתוך כוונה להיטיב. כאמנית זכיתי לשקט פנימי שאיפשר לי להתבונן בסיפור האנושי שמאחורי הפלא של מדינת היהודים, שמכילה בתוכה גם גרים.
אז עוד האמנתי שאפשר לחיות בקהילה רב־תרבותית אם רק נבחר להיטיב. לקחתי חלק בהדרכת קבוצות תיאטרון מעורבות של יהודים וערבים מירושלים ובית צפפה, דרך העמותה העולמית 'ילדי השלום', ובהמשך גם דרך הסוכנות – כדי לגשר בין חילוניים לדתיים, וללמד קבלת השוני. ציירתי אנשים ללא שיפוט – דתיים וחילוניים, מוסלמים ויהודים, נשים וגברים – מתוך מחשבה שערבים ויהודים יוכלו להלך יחד ברחובות בשלווה."
את האינתיפאדה הראשונה – שבשנים ההן נקראה פשוט 'האינתיפאדה' (התנערות) – חוויתי כאירוע חברתי דרמטי, וגם כהזדמנות לחקור תנועת נשים בתרבות שכנה. היא פרצה בדצמבר 1987, ארבעה ימים בלבד לאחר שילדתי את בתי הבכורה. באותה תקופה גרנו בצור הדסה, על הקו הירוק, סמוך לכפר חוסן.
האינתיפאדה התאפיינה אז בעיקר בהפרות סדר המוניות: הפגנות, יידוי אבנים, חסימות צירים ולעיתים גם השלכת בקבוקי תבערה. אנחנו היינו בעיצומה של בניית הבית, כתף אל כתף עם קבלן ופועלים מחוסן, ואף התארחנו בבתיהם. אך בתחילת 1988 השתנתה המדיניות – הצבא והמשטרה שלחו כוחות גדולים לשכונות הערביות. לא הבנתי את המהלך, והמשכתי להאמין בקשרים האישיים – לארח ולהתארח בכפר השכן, להעסיק את תושביו בבנייה ובגינון. ב־1991 סאלם, הקבלן שבנה איתנו את הווילה, נפצע מאש צה"ל ואיבד את שתי רגליו. שנה לאחר מכן כבר נאסר על פועלים מחוסן לשהות בביתנו. כשאביו של סלח ביקש עבודה, ואף ניקה עלים בגינה, קיבלתי קנס. כך השתנו החיים.
דיוקן לא גמור של סעודה, אימו של סאלם.
"בשנת 1994 ציירתי דמויות מהכפר חוסן. חלק מהרישומים המוצגים בהמשך הוצגו בתערוכת בית בצור הדסה. ב-1997. בספר האורחים מישהו כתב שאני מציירת את האוייב. קול ראשון להפרדה בין אלה שהם אני לבין אלה שלהם אני לא שייכת. החלק החוקר שבתוכי, ידע שהנשים ישצאו לקרוע את כבלי המסורת האיסלמית שכופה עליהם להשאר בבית.וזעמם הפנה כנגד היהודים. אנם אני אבל לא שערתי שבחברה הישראלית לצייר אותם זה קו אדום. של שפיטה והזרה.
חלק מציורי השמן על נייר שציירתי אז הוצגו שנה אחר כך, בשנת 1998 בגלריה הישראלית במנהטן, ניו-יורק. תחת השם "התנערות אישה", לא חזיתי אז ולא הבנתי אז את עומק האלימות החבוייה בתרבות השכנה. בראייתי אנשים כאנשים אני לא מבינה את התעוררות הראדיקליזם האסלמי הדתי, את החינוך הצומח ממנו להאדרת המות על פני החיים."
פתאום לא יכולתי להגיב על כולם מתוך טוהר העיקרון הליברלי. חקרתי את הנרטיב של דוד וגלית פעם מצד זה ופעם מצד אחר. פחדתי שהתפיסה הראדיקלית-איסלמיסתית: שמי שאינו כמוני, אינו שווה זכויות ואף ראוי לו למות ,תחלחל. ממרפסת משפחתו של סאלם צילמתי נשים זורקות אבנים על חיילי צהל שביניהם היה בן השכנים מצור הדסה.
נשים ערביות שלא ידעו עברית ועד אז לא יצאו מתחומי הכפר מחו יחד עם הגברים נגד הכיבוש. זו הייתה תנועה קצרה לשחרור האישה המוסלמית, שנכרתה באבה על ידי חוקי השריעה שכלאו אותן חזרה והתחלפו לטרור כדי לזרוק את היהודים לים.
עד שהרוע נעמד מול פני, ההבנה היהודית שלי לא הכילה את תאוות הרצח. גם היום לא. היום ב-2025 הערכים שלי משתחווים בפני פחד מטרור דתי קיצוני ואכזר שמאדיר שהידים ומות על פני ערכי חברה וחיים והם לא האנשים שלי. גם אז לא ידעתי ערבית ולא הבנתי את קריאות המואזין. תחת חסות משפחת סאלם לא הרגשתי איום. היום בשנת 2025, המציאות התהפכה ואישה יהודיה, עם מבט אנטרופולוגי של תיירת, כבר לא יכולה לעשות מה שעשיתי אז, היום, אני כבר לא יכולה להיכנס בביטחה לכפר ערבי."
"חשבתי שאני מציירת "ריקוד" נשי במחאה חברתית ולמעשה תיעדתי את נבטי הטרור.
"כיוון שכבר הייתי "תיירת" בכפר, דיגדגו לי האצבעות לצייר את התנוחה הערבית הידועה של אישה מוסלמית נושאת משקל כבד על ראשה. נערות בדרכן לבית הספר בלבוש המסורתי ואישה הופכת פיתות בטאבון בחצר ביתה".
"בשנת 1992 סיימתי לכתוב רומן קצר בשם 'זיינה'. הגיבורות, סבתא פלשתינאית ונכדתה היתומה במפגשים עם יהודים בהרי ירושלים, כשפרסמו את הפרק הראשון בירחון 77 ציירתי לו איור."
"האינטפדה התרחבה, הפסקנו לבקר בכפרים ונמנענו לארח את הפועלים עכשיו קראו להם שבח"ים שחצו את הקו הירוק. עיסא ומונה אישתו המשיכו לבקר. אהבתי את השם ואת יופיה."
ואז המאבק בין העמים נראה גלוי לעין, הבדלי התרבות הדת והיחס לנשים.
לא היה עוד ברור מי שבוי בידי מי.
מאז שנות ה-90 עקבתי אחר צמיחת השנאה, העויינות והפילוג, המשחקים לידי כל הצדדים הניצים, בתגובה לרשע של הראדיקליזם והטרור. מלחמת הקיום שלנו והבילבול מיהו דוד ומיהו גולית, מי הוא הקרבן ומי הוא המקרבן בנרטיב.
אבא שלי נהג לומר שבשם הנצח, אמן אמור להיות ניטראלי, לייצג את האנושי.
בישראל, היומיום שלי אינו ניטראלי. החברה הישאלית שלי חבולה ממהתלות אכזריותו של הטרור, מכותרות תקשורת, מידור מידע. ופייקניוז, התודעה של כולנו היא כלי משחק בידיהם. הערכיות היהודית מביאה לפילוג מקטלג, הזדהות ובלבול, ההזדהות עם הקורבן, הפחד מהמקרבן, מלחמה על זכות הקיום, רוע, תהום בין תרבויות וחוסר קשב. ובעיקר ההזרה והאחיזה של כל צד בעמדות שלו.
הגורל היתל גם בגלריה הישראלית בניויורק. בזמן התערוכה של דימויות נשים פלשתיניות . בעלת הגלריה, הגלריה והתערוכה, שלושתן היו קצרות ימים ונעלמו. הגלריה פשטה רגל, הציורים נלקחו על ידי ההוצאה לפועל בניויורק, ואולי הם איפה שהו שם עד היום. בעלת הגלריה הפכה להומלסית בפלורידה. 30 שנה עברו."
נשים מהאינטיפאדה של שנות ה-90, שמן על קרטון,
הוצגה בניויורק בגלריה הישראלית במנהטן בשנת 1998
הרישום הצבעוני הזה נמצא בארכיון האמנית בזמן כתיבת הקטלוג/
"השקט לא חזר למרחב הציבורי שלנו, אני חזרתי לצלם בכיכר דיזנגוף. על רקע אירועי טרור, רגעי שקט ושמחה היו "האף על פי כן" שלי ושל כל מי שבחרו להיות חלק ממדינת היהודים. היום המזרקה של אגם כבר לא שם. בשנות ה-90 ישבה שם אישה על ספסל והסתכלה על היונים. אנשים עלו חצו את הצומת וירדו. רישום השמן על קרטון, הוצג, לצד ציורים אחרים, בתערוכה של דמויות ברחוב הישראלי בגלריה י.מ.ק.ה בירושלים ב-1991 ונמכר לפרופסור למתמטיקה ואשתו מירושלים."
"הסטודנטית ", "אישה מחייכת על ספסל ברחוב דיזינגוף" "אישה עם תיק", "גבר בכספומט", לצד ציורים אחרים, הוצגה בתערוכה של 'דמויות ברחוב הישראלי' בגלריה י.מ.ק.ה בירושלים ב- 1991
"בשנת 1994 גידלתי את שתי בנותיי בצור הדסה. ציירתי הקמתי תיאטרון ילדים "סיפורן" והופעתי בגנים מטעם 'אמנות לעם'. וכציירת בפרויקט 'מיני תערוכה' בבתי-ספר תיכוניים בארץ. 'מהלכת הכלבים' בהשראת דמויות מתל אביב, הייתה דמות במופע הסיפורים שלי ואחר כך במופע עם אבא שלי. ציור השמן על בד נסע איתי מישוב ליישוב במופע "סיפורים על ציורים". יום אחד בדרכי להופעה הציור הגדול ניתק מגגון הרכב ועף. כשעצרתי בצד כדי לאסוף אותו, ראיתי משאית דורסת אותו וקרעיו התפזרו על הכביש. ציירתי ציור אחר. וב-2010 ציירתי שתי ואריאציות נוספות."
A dogwalke 1&2, 60X80cm, oil on canvas, 2010
"המשכתי לצייר דמויות ומודלים בכיתת מודל כמו שעשיתי בעשור קודם."
Nurit Shany, Postures, pencil, ink & watercolor on paper, 15X33cm, 1986 -94
בשנת 2002 חיי עלו על סרטון, נפרדתי מבעלי ונשארתי עם שתי בנותיי ועם הצורך לפרנס. אבי נפתר בסוף 2003, המימון לפרויקט אמנות חברתית שניהלתי בירושלים נפסק עקב פיגוע 11 לנובמבר בניו-יורק. נראה היה שהחיים מתחלפים.
"רק בתל אביב", אמר לי אלי מגלריה המלכים בירושלים, "רק בתל אביב זה קורה לציירים." ב-2010 עברתי לתל-אביב וגרתי בסטודיו-חנות במשך 12 שנה.
כשעזבתי את הרי ירושלים גם הם עזבו אותי. העולם ואני השתנינו וגם תהליך היצירה, הפוטושופ החליף את הרישומים והרישום שנרשם על הבד נבלע תחת שכבות צבע השמן.”
ציירתי 24/7 את הטבע שגיליתי בתל אביב ומים מלאו את הציורים. חקרתי את תנועת השתברות האור על הגלים, ישבתי שעות מול הים מתבוננת על גווניו המשתנים, תוהה איך מציירים ים בתנועה? ציירתי את היאכטות במשטים ואת הציורים המופשטים בהשתקפותם במרינה. בתל אביב אנשים לא מכירים זה את זה, אולי לכן על החוף ציירתי אנשים מאוד קטנים.
מדי כמה שנים אני מתחלפת. נושא הציור מתחלף ועימו לעיתים גם סגנון הציור. כשהפסקתי לצייר את חוף הים וגיליתי את ברכות הדגים בגינות עירוניות בעיר. הברכות אצרו סוד. בתוך ההשתקפויות אפשר לגלות את הנסתר בנגלה. את מה שעל פני המים, מה שבעומק, ואת מה שלמעלה בדימוי המשתקף בהיפוך. הפנים והחוץ השתלבו זה בזה.
רישום הכנה לציור שצן על בד של חוף תל אביב.
דמויות בציורים שלי בזמן הקורונה והמלחמה הן לא חלק מרעיון חברתי אלא כחלק מרעיון פילוסופי קיומי. כהשתקפויות. המגלה את הנסתר בנגלה, כשתי מציאויות מקבילות פנימית וחיצונית, המתרחשות אצל כולנו בו זמנית. לפעמים השתקפות ימין ושמאל, לפעמים מעלה-מטה. לפעמים פנים חוץ. נולד נרטיב וסיפור פנימי.
בשנים האחרונות אני חוקרת את הדרך לבטא את הדואלית של שתי המציאויות המקבילות. את המציאות הפנימית האישית והמציאות הבינאישית בקיום של בני אדם. כי כולנו חיים במציאות פנימית מקבילה למציאות הגשמית שמחוץ לגוף שלנו. לפעמים בהלימה, לרוב לא.
Comments