נורית שני
אמנות חזותית ניזונה מהמציאות. גם אני אוספת רעיונות מסביבתי.
המילה העברית 'מציאות' נובעת משורש מ.צ.א. ומורה על כך שתפיסת המציאות של כל אחד מאתנו היא אוסף המצאי שנאסף ונחתם בזיכרון.
התבוננות מציירת מתבוננת בפריטים מוגדרים לבדם אף שאינם מהווים את המציאות כולה, כי היא מתקיימת על ציר העובר בין החומרי והקונקרטי אל הלא מוגדר ולא מילולי.
בתודעה שלי כלל הרשמים מהמוגדר ללא מוגדר הם על פני ציר שבין הידוע ללא ידוע ברגע נתון. על גבי שני הצירים האלה מטיילת תשומת הלב שלי שמאירה את החפצים והתחושות לקראת השימוש בהם לצורך ביטוי חזותי. אני מבחינה, שאף שיש לי הגדרות טיפוליות כבר בשלב הזה הדיווח של תפיסת המציאות שלי אינו תואם את הקיים. איך אני יודעת? כי אני ערה לאי הידיעה.
למדתי שהפסיכולוגיה הקוגניטיבית כוללת את הרשמים מחמשת החושים. חמשת החושים אינם זהים בין אנשים ולכן באירוע מסוים כל משתתף עשוי ליצור אסופה ייחודית. מרגע זה מתחילה סטייה אישית של איסוף נתונים שהם החומר שעובר שינוי בתהליכים קוגניטיביים של השלכה, הסמלה וקיבוץ נתונים לקבוצות ייחוס הנובעות מניסיון אישי מוקדם.
אם כך, על אף כל המחקרים המדעיים והסטטיסטיקות אפשר להסיק שתפיסת מציאות היא תמיד אישית וסובייקטיבית ועל כן נדרשת הסכמה חברתית בכדי ליצור תשתית אחידה לפעולה חברתית בכדי להבטיח תקשורת מובנת. מי מבטיח לי שמה שאני אומרת הוא מה שמובן? תשתית ההבנה מבוססת על הסכמה חברתית המכונה 'הסכמה מדומיינת'.
הסכמה משותפת אינה דבר קונקרטי אבל היא יוצרת תחושה של עמודי תווך מוסכמים שקיימים בגלל שהם ידועים לכולם. במרחב הציבורי יהיו אלה אופני תקשורת, חדשות, הדמויות השליטות, הצורך במנהיג, צדק, זהות לאומית ותרבותית, כסף, שער חליפין וכדומה היוצרים את התרבות.
נשאלת השאלה איך רואים דרך הסכמות מדומיינות באמנות והאם צריך ללכת על פיהן או לשבור אותן?
תוך שיחור אחר קווים שמפרידים בין גוונים וצורות במציאות אני יוצרת השתקפות א-סימטרית ששוברת את ההסכמה והתבנית המקובלת.
הצורה הקונקרטית מספרת סיפור על אנשים שעבורם המציאות היא אישית וסובייקטיבית ועם זאת הם אספקלריה, מראה שבורה בה משתקפים בהם האחרים. דרך השתקפויות אפשר להאזין לאחר אפשר לחזות במציאות מקבילה לזו שאנחנו חווים ויודעים.
תפיסה זו יוצרת שינוי בהסכמה חברתית שיש בעולם עובדות ושהן מוסכמות וממשיות.
ההשתקפות הא-סימטריות שאני מציירת נובעות מהחיפוש אחר הקו המפריד בין החלופות. הקונספט מציע צורות דרכן יתרחש חיפוש אחר התוואי שיאפשר לי ולכם כצופים להתבונן במישורי התוכן האלטרנטיביים ללא הנטייה להיאחז בהם כאמת, אלא מתוך נטייה לרצות לראות עוד אופציה ולהעתיק נטייה זו לשיחור אחר מציאויות מקבילות גם מחוץ לאמנות, בחיי היומיום.