• Nurit Shany

על יצירת דימוי- מבוא לדמיון מודרך

Updated: Feb 1



הורדתי מהוויקיפידה את המידע הבא:

"הפנתיאון המסופוטמי התפתח למעשה מצירוף אלוהויות ספציפיות של ערים נפרדות. בכל עיר היה אל עליון ובחצרו מספר אלים משניים.

הבבלים היו אנימיסטים למחצה, שהאמינו שיש ניצוץ חיים קדוש בכוכבים ובגרמי השמיים האחרים. הם גם האמינו באינספור רוחות ושדים. האלים הקדמוניים ביותר של התרבות המסופוטמית היו בעלי מאפיינים אנימיסטים. נינורטה, למשל, אל הרעם השומרי תואר כאריה מכונף ענק ששאגותיו נשמעות ברחבי הארץ בזמן הסופות. עם התפתחות החברה והתרבות, עברו האלים השומריים תהליך של אנתרופומורפיזם ולבשו אט, אט דמות בני אדם. הם נותקו בהדרגה מן הטבע והפכו ליותר מבוססי תרבות וציוויליזציה. נינורטה, אל הרעם, הפך להיות גם אל מלחמה ואל סערות אביב, המסייעות לפריון לאדמה. כלומר, התווספו לו תכונות של ציוויליזציה אנושית: מלחמה ועיבוד אדמה.

מקורן של תופעות טבע ותרבות רבות, מיוצגות במטרה מוסרית להגדיר את יחסי האדם וסביבתו."



אספר לכם שאני חווה ביצירתי בציור ובכתיבה, הולדת של מהויות רוחניות. הופעת האל, אלה או המהות רוחנית בבמרחב חיים פרטי, בתקופה המודרנית ממוקמת בעולם הפנימי ולא במרחב החיצוני. כאמנית אני מתייחסת לאובייקטים ולהשפעתם עלינו כתכנים, הלובשים ופושטים צורה. במרחב המשחק והדמיון אני מכירה את האפשרות להמחיש בחומר או במדיה את הופעת היישות ואת היצירה האמנותית הנותנת ליישות הרוחנית צורה המאפשרת לה לעבור מהמרחב הפנימי שלי למרחב הפנימי של הצופים. מאותו רגע המהות הרוחנית חיה בדימוי.


האמונה ביישויות בקרב תרבויות העבר, לאורך ההיסטוריה, אפשרה יצירה של פנתיאון דימויים שהתעורר כאשר אנשים חשו צורך לבטא מהות מופשטת אותה חשו כלפי אובייקט מציאותי בסביבת חייהם, למשל 'אלת הנחשים' ו- 'אל המעיין' ו- 'אל הרעם' ו-'שד המערות' וכדומה. לדעתי האלים תיארו את התחושה שהאדם המציא כשחש עוצמה, או כוח המשפיע עליו או על סביבתו.



לדעתי, דימוי האל הוא כלי להתמודדות עם חוויה של חוסר יציבות במרחב האי ידיעה. דימוי האל מעצים חווית שליטה ויוצר אשלייה של יציבות תוך השלכת אי-הידיעה על היישות האחרת. אל, אלה או יישות רוחנית היא תחושה, או מושג קוגניטיבי המתגבש לצורה, לדימוי, הממחיש את היחס שלנו, הבלתי נתפס בחושים, לחפצים מוחשיים ולאירועים בסביבת חיינו. בנוסף, הדימויים של אותן יישויות ואלים יוצרים סיפור עלילה, מיתוס ובחברה שיוצרת תרבות מושתתת מיתוס מתאפשר קיום של יישויות רוחניות והעלילות שנוצרות סביבן, המתארות את ההשפעה שלהן.


בכדי לחוש כוחות המשפיעים עלי, אני מתבוננת אל מרחב פנימי ביני לביני, בעולמי הפנימי. כשאני עושה זאת אני יכולה לדמות שהעולם הפנימי שלי נראה כמו העולם החיצוני. הוא רב מימדי, מקיף את העין הצופיה ואני מטיילת בתוכו, באמצעות הדמיון, כמו על פני קרום כדור הארץ, בתוך מבנה גיאוגרפי. לצורך המשחק, ולצורך כתיבת המאמר אני מכנה את סך הקולות, הדימויים, המחשבות והרגשות הפרטים שלי ואת האירועים שבניהם 'חברה', הם החברה הפנימית שבתוכי.



אני מזמינה אותך הקורא/ת לצאת מהמרחב הקונקרטי המציאותי שביני לבניך ולהיכנס למרחב הפנימי, בו אתה או את יוצרים ומציירים מציאות באמצעות מילים, תחושות, דימויים ורגשות, מתתנסים בניסיון קצת אחר מהמוכר ביומיום. ללא סמי הזייה, כאומנית בעלת דמיון, אני מזמינה אתכם להתבונן בדימויים העולים וביחסים בניהם, לגלות את העלילה שהם יוצרים ואט-אט במשך הצפייה להכיר את שפה הסמבולית הפנימית שנוצרת במרחב הפנימי.



המיתוס והדימויים המתעוררים בדמיון, במחשבות ובתחושות מלווים לעיתים ברגשות. יוצרים תחושת מציאות של ממש. מציאות פנימית המקבילה למציאות החיצונית המודרנית, המדעית, 'הרציונאלית'. כמו המציאות, בה המשך לא נפסק כאשר מסיתים ממנה את תשומת הלב, כך המציאות הפנימית ממשיכה לצמוח ולהשתנות בין אם אנחנו מכוונים אליה את תשומת הלב או לא שמים לב אליה.

נורית שני, "לולי היא לא הייתי", שמן על בד 70X150 ס"מ



בכדי להיות קשובים לשפה הפנימית כדאי להשתחרר לרגע מההרגל לחשוב בצורה ראציונאלית, עובדתית, או מדעית, כדרך בלעדית להבנה ולעקוב אחר אסוציאציות. כי השפה הפנימית היא אסוציאטיבית. האמנות, הציור והפואטיקה לא נולדים ממהלך רציונאלי, אף שבכדי ליצור להם צורה יש לערב גם יכולות אלו בתהליך היצירה.



כדאי לזכור שחלק מחוקי המציאות אינם מתקיימים במציאות האלטרנטיבית המשתקפת בדמיון שלנו. אין גרוויטציה, וורטיגו (אבדן כיוון) היא תופעה התורמת לשינוי ואין חוק שימור צורה כמו גם במיתולוגיה בה אין חוק שימור צורה. צורות מתחלפות והמשמעות שלהן עשויה להתהפך. חוק נוסף הוא זיקה על סמך תכונה אחת. מספיקה תכונה זהה אחת בכדי ליצור זיקה, שייכות ואסוצייאציה. למשל עיניים כחולות וים כחול, פרה ונעלי עור וכדומה.



בכדי לספר לנו סיפור על איך תוכן אחד מתמיר לתוכן אחר יש לזכור שאי-שימור הצורה הוא כוח הפועל כ'ורטיגו חזותי'. המונח ורטיגו מתאר אבדן יחסי של כיוון במרחב. למשל כאשר אני מציירת אישה ושמלת הקפלים שלה הופכת לשדה כלניות במרחק, אני מציירת בדמיוני גבעה אדומה ואפשר שהיא תהפוך לסוס המבקש לדהור אל השמים.



בבסיס דימוי כזה ישנו מיתוס. האדמה שהיא גם האדמה על פני כדור הארץ והיא בו זמנית שמלה של אישה ושדה המצמיח דימויים כמו פרחים וסוסים הנולדים מהרים והגאיות. זהו דימוי, האישה אינה ממשית ושמלתה כולה תבולה בבוץ, מקורקעת כשדה. כיון שעורה לבן ועיניה מזוגגות בתכלת אני נושמת אותה. האם אתם יכולים לנשום אותה?



אי שם, השמים עוטים את לובן עורה ומקבלים באור את הסוס הכמה לעוף. שאינו סוס. אלא דימוי אותו לבשה הכמיהה לעוף, מלבוש של סוס שהוא אני.



באירגון שונה אותן מילים הופכות לשיר:

האדמה, אדמת כדור הארץ,

היא בו זמנית

שדה המצמיח דימויי של

פרחים וסוסים שנולדים מהרים וגאיות.

האישה אינה אישה,

כי איך תקום ללכת?

ושמלתה כולה תבולה בוץ

מקורקעת כשדה.

עורה לבן

עיניה מזוגגות בתכלת

אני נושמת אותה,

כאם היא לי

נשימות של נשמות.

אי שם השמים עוטים את לובן עורה

מקבילים באור את השואף לעוף.

את הסוס.

שאינו סוס.

רק לבשה הכמיהה לעוף

מלבוש

של סוס

שהוא אני.



כאשר אנחנו מאבדים מבנה וסדר ישנים, מתעורר אצל חלקינו פחד ואצל חלקינו מתעוררת סקרנות. הפחד הזה מגיע, לדעתי, ממשפחה של פחדים שיש להם קרבה זה לזה כמו פחד נטישה, פחד מאובדן שליטה, פחד מות, פחד מהלא ידוע. כאשר מסתכלים על דימוי לא תמיד אפשר לחוש או להרגיש את הפחד, כי הדימוי מציג עצמו לפנינו כמסתורין וכחידה. הפחדים יכולים להופיע כגורם המעכב את היכולת לראות עוד דימויים. הסקרנות לעומת זאת שייכת לאלה המתענגים על דאייה אל תוך מרחב הלא ידוע ואוהבים לנוע הלאה.


המסתוריות היא תכונה של שפת הדימויים השומרת לעצמה את פוטנציאל כפילות המחשבה. כמו שהמילה שד - רוח מפחידה, בעברית, מקבילה למילה שד - זה המזין תינוקות.

אני מוצאת סיבה בסמיכות הזו. למשל, אם אני מצרפת את שני המובנים זה לזה אני מבינה שכל שד מפחיד שצץ בחיי בא להזין אותי ולמסור לי תוכן שיצמח אותי גם אם הוא פוגש אותי בצילו של קיר הפחד.

ועוד כפילות אליה אני שמה לב היא שבתוך המילה 'פחד' מסתתרת מילה בעלת אותן אותיות בקריאה לאחור: 'דחף'.


הכפילות יוצרת דימוי המפעיל אותי ליצירה :

'שד, רוח עולה מן האדמה ללא צבע, אור וחושך צורתו, פיו משורבב אלי כנשיקה. נשיקת מות דרך קיר הפחד.'


אני פוחדת ובמקום לעמוד משותקת מול הקיר אני מבצעת פעולת ורטיגו. משבשת את הכיוונים משבשת את הנחת היסוד שלי, שהשד רע כי לבש צורה שמפחידה אותי. אפופה בסקרנות אני מחכה לראות מה תביא לי נשיקת השד.אז הטקסט מחליף לבוש, משתנה: 'שד, רוח עולה מתוך אימי, ללא צבע, אור וחושך צורתה, פיה משורבב אלי כנשיקה, נשיקת חיים דרך קיר הפחד'.



מאחר שאני הופכת כיוונים אין עוד נקודת ייחוס קדומה. אין טוב, אין רע ומיד מצבי הקודם התבטל, השד הוא שד, האדמה היא אימי, המוות הוא חיים, ויחסי אל האירוע משתנה מקצה לקצה.


אפשר גם שבדימוי, במקומי, השד עבר את העכבה וכמיהתו לנשיקה היא הדחף שלו לגעת בי, האישה. אם אני מתמסרת לדימוי הזה ומאפשרת לו לקחת אותי עימו, בדמיוני צצות בטווח הנשיקה שלו, שתי נערות שמחפשות אהבה, ובידיהן זר של כלניות. מבעד למסך הפחד הן אוחזות זו בזו ליצירת חיים חדשים, הן מדלגות ורוכבות על שני סוסים אדומים.



ככה זה כאשר אי-שימור תחושת היציבות והכיוון ואי שימור הצורה מאפשר לתודעה שלי לעבור למימד לא מוכר, ליצור דימויים שהם החומר לציור בקו וכתם ובמילים. מציאות אלטרנטיבית בדמיון.


#דימוי #דמיון #מודרך #יצירה #אמנות #דימויים #רוחניות #יישויות #יצירתיות #אל #אלה #פואטיקה #שירה #ציור

  • סטודיו נורית שני פייסבוק

Email: info@nuritshany.com

 

Telephone:   972(0)544875070