'סוריאליזם' או 'מציאות מדומיינת' - נורית שני

Updated: Nov 30, 2021


נורית שני, "השליחים", שמן על בד, 150X100ס"מ

סוריאליזם הוא שמה של קבוצת בת רדיקלית שיצאה מתנועת הדאדא בתחילת המאה ה-20. ביצירותיה, הקבוצה נתנה ביטוי באמנות להשראה של הדמיון, חלומות והזיות ולצורות שמשבשות את תפיסת המציאות.

מה אפשר להבין על אמנות אם מבינים את המילה הצרפתית, סוריאליזם לא במובן 'מציאות עליונה', המשמעות שניתנה לה על ידי התנועה הסוריאליסטית, אלא בצורה מילולית 'על המציאות' ?

אני מתבוננת במשולש יצירה-אמן-קהל משתי זוויות ראייה, מנקודת המבט של ה'מציאות' ומהכמיהה ל'שיבוש צורות המציאות' (המאפיינת את הסוריאליזם).

המציאות, מחוץ לגבולות הגוף הפיזי, היא מרחב בו דברים מאורגנים על פי עקרונות וחוקים פיזיקליים (כוח המשיכה, כוחות צנטריפוגליים, צנטרפטליים, תנועת גל, מסה, תגובה לאור וכדומה.) המושג 'מציאות' שואב בעברית את משמעותו מהפועל מ.צ.א. כלומר כל מה שאדם מוצא היא המציאות שלו. תפיסת המציאות היא תוצאה של עיבוד קוגניטיבי של גירויים חושיים. רגישות חושית משתנה מאדם לאדם, על כן הגירויים שונים בעוצמתם ומהותם ותפיסת המציאות אינה אחידה בין אנשים.

כל חוש יוצר ממד על בסיס הגירויים החושיים האופייניים לו, לכן קיימים כמה ממדים חושיים: ממד חזותי בו מתקיימים צורות, צבעים ומרקמים. ממד שמיעתי בו מתקיימים צלילים, מקצבים ומרקמים. ממד הריח בו יש ריחות ומרקמים, מגע יוצר ממד סנסורי בו מתקיימים מרקמים. הממד של חוש שיווי המשקל יוצר תודעת מרחב. תחושות ממלאות את המרחב בחוויות נעימות או לא נעימות. רגשות הן תגובה לגירויים חושיים בממדים השונים ולתחושות. מחשבות הן תגובה מסכמת של החוויה החושית.

בגלל שהמידע המתקבל על ידי החושים הוא פירוש אישי וגם העיבוד של הגירויים אישי, נמצא שתפיסת המציאות היא מצג חסר וצר הדורש תיקון מתמשך, פירוק והרכבה. כך פרדיגמות נוצרות, מתבדות ומשתנות.

מה שמניע אנשים לבדיקה מחודשת של תפיסת המציאות שלהם ושינוי פרדיגמות הוא הנעה לצמיחה רוחנית. תחושת התעוררות הנובעת בדרך כלל במרחב הפנימי ובאה לביטוי בדימויים, חלומות ורצונות שמופיעים לא פעם ללא קשר הגיוני לאירועים סביבתיים. או כתוצאה מאירועים טראומטיים הדוחפים לשינוי.

כדי לבחון אם כל יצירה מתקיימת על גבי המציאות, עלינו להסכים שתשומת הלב של רוב האנשים מופנית אל המציאות כפי שהיא נתפסת בחושים. כל אחד מקדיש זמן ללמידת תכונות המציאות ולחקר החוקים המארגנים. כל אחד יוצר תפיסת מציאות על פי סף הרגישות של חושיו ולומד להיעזר בידע שמצא כדי לשרוד ולהתפתח.

עלינו להסכים גם שלמידת המציאות אינה מספיקה. כי מלבד התעוררות החושים ליצירת יחסי גומלין עם גירויים מהמציאות, כל אחד לומד על ממד רוחני בתוכו, על דמיון יוצר, על חלומות והזיות המצביעים על יחסי גומלין עם תכנים פנימיים. לפעמים קשה ליצור קשר בין הנתפס בחוץ לבין הנתפס בפנים כי הדמיון משבש את צורות המציאות ואינו מציג את המרחב הפנימי ברצף הגיוני.


מה תפקידו של הדמיון העוסק במשחק של שיבושים?

הרמב"ם טען שהדמיון לא ממציא, רק בוחר מצאי ומרכיב מחלקיו צורות חדשות. מכאן אפשר שהוא מאין משחק הרכבה שמציע לבעליו קומבינציות ואפשרויות חדשות.

עלילות הדמיון נקשרות ביחסי 'אסוציאציה' ושוויון צורה, מונעות ממסר רוחני שמטרתו הרחבת מודעות. המציאות היא "מעבדה" ממנה הוא שואב ואליה הוא מחזיר את בעליו לבחינת תפיסת מציאות, כדי ליצור פרדיגמה חדשה.

למה צריך פרדיגמה חדשה?

משום שהישנה אינה רלוונטית עוד כי היא חסרה נתונים חדשים.

כדי ללמוד להיעזר בדמיון צריך להקדיש זמן להסבת תשומת הלב אל המרחב הפנימי, ממש כמו שעושים כדי ללמוד את המציאות במרחב שמחוץ לגוף. רוב התרבויות אינן מלמדות איך לחקור את המרחב הפנימי. בנוסף לכך זמן הוא מרכיב חשוב בלמידה של המרחב הפנימי ובאורח-חיים המשעבד אנשים לתפוקה, לכסף, לעשייה ממוקדת בתוצאה ותגמול זמן נתפס כמשאב מדיד. אם אינו מלווה בתוצר, העשייה והעושה אינם מוערכים. אנשים משועבדים לעבודה או לפרנסה מתקשים למצוא רווחת-זמן להתבוננות פנימית.

התבוננות פנימית דורשת רווחת זמן, הרפיה עצבית, נשימה נכונה, סילוק גירויים חיצוניים וטרדות. אורח חיים יצרני אליו מכוונים רוב האנשים מנוגד ומפריע להתבוננות פנימית, עם זאת הצורך לשבש את צורות המציאות והרגליה אינו נעלם, הגעגוע להתפתחות רוחנית ממשיך להתדפק בפתח התודעה. ופרדיגמות ישנות פוגעות בבעליהן המשתוקקים לפרדיגמה חדשה.


בקו העובר בין השתוקקות רוחנית לפרדיגמה חדשה' לבין חוסר פנאי לעסוק ביצירתה, אנשים נפגשים ומתעוררים ליצירות אמנות.

האם נוכל להסכים שהאמנות היא ייצוג חברתי של הדמיון הקולקטיבי במובן שהיא ומשמעותה נסמכות על המציאות ומשבשות צורה במידה מגוונת, מעטה עד גדולה? אם כן הרי שאומנים הם סקטור בחברה שאמון על התבוננות פנימית ויצירת שיבושים בגבולות המציאות.

להבדיל מאחרים, אמנים מקדישים זמן להתבוננות פנימית כחלק מאורחות חייהם, כי יצירה היא דיאלוג של היוצר עם דרכי הביטוי. הצגת היצירות לציבור היא מאין מחווה המאפשר לאחרים ליהנות מצורות שנוצרו. באירועי אמנות הציבור מוזמן לטייל, לראות, לשמוע, לחוות ולהציץ בעד 'חלונות' החושפים חוויות אופציונלית של צורות שנוצרו בהסתמכות על המציאות אך ייצוגן שונה ממנה.

כפי שהרמב"ם אמר כבר, כל אמן משתמש במציאות כחומר ביד היוצר. על כן כל יצירה של אמן נסמכת על גבי מציאות. הבחירה של האמן ומגע ידו משפיעים ומשווים לה צורה וארגון שונה בהתאמה למדיה המציגה אותה.

מרגע שאמן מתעד אובייקט, היצירה קיימת על-מציאות כי היא לא האובייקט עצמו אלא רק החותם החושי המתואר על ידי האמן תלוי המדיה. על כן החוויה שהאמן מציע היא תוספת למציאות וחתימת ידו משבשת את הצורה המקורית. כך או אחרת כל סגנון אישי בתחום המדיה הנבחרת מוסיף לשבש את צורת האובייקט או התוכן שנבחרו. השיבוש משווה לאובייקט או לתוכן אווירה ומוסיף משהו על המציאות.

כשבוחנים מה היא מידת הסטייה של יצירה מהמציאות אפשר למשל להגדיר יצירות היפר-ריאליסטיות כמשקפות פער קטן יותר מהמציאות וצורות מופשטות כמייצגות פער גדול יותר.

התשובה לשאלת הפתיחה אם כל אמנות היא סוריאליסטית היא: כן! כל אמנות עוסקת במציאות ומציעה לאמן יצירת פרדיגמה חדשה. והקהל המתבונן בה נקרא לחווות מראות שעוצבו בהשפעת המרחב הפנימי של האמן.


לאחר שהבנו שכל יצירת אמנות היא סוריאליסטית, אפשר להסביר למה אמנים שונים בכך שהם חייבים לעסוק בהתבוננות פנימית וליצור צורות שבוחנות את המציאות?

התשובה היא נוירולוגית. להרבה אמנים יש רגישות יתר באחד או יותר מהחושים, אז התודעה מקבלת מידע דרך פריזמה שונה מפריזמה של אדם שאין לו רגישות יתר מודגשת באחד החושים. החושים הם כמו סונר השולח גלים לסביבה וההד יוצר תמונת מצב שונה. בנוסף רגישות יתר אינה מאפשרת לקבע את תפיסת המציאות ומשאירה גבולות מציאות לא סגורים. ברגע נתון המציאות היא רק אפשרות אחת מרבות ודרך הפרצות החושיות אמן רואה רבדים, תחושות או התכנות שהנורמטיבי אינו חווה. ללא קיבעון גבולות מתעורר דחף לבדוק את הפרצה על ידי עיסוק חוזר ונשנה בממד החושי המוצף בגירויים. ככל שאמן נהיה מיומן, הוא או היא רואים, שומעים ויודעים פרטים על המציאות שהקהל הנורמטיבי אינו חש או מעלה על דעתו.

למשל כאשר מסתכלים בשמי לילה משובצים בכוכבים, המושג שמיים הוא מושג קיים וקבוע בתודעה של רוב האנשים והכוכבים הם גופים שמחזירים את אור השמש או מייצרים אנרגיה בעצמם. המתבוננים "יודעים שהם רואים מה שהם רואים." לעומתו, אמן שיש לו רגישות יתר בחוש החזותי עשוי לראות את השמיים כיריעה מחוררת דרכה שופע אור עליון עליו מכסה שמיכת חושך. זאת משום שאין קיבוע של המושג שמים בתודעתו והם רק אפשרות אחת מתוך מכלול אפשרויות המייצר את חזותם.

ראיית המציאות כקליפה החופה על שכבות וממדים אחרים וחוסר גבולות קבועים חתומים בידיעה, יוצרים עד-פנימי שמתבונן ברגישות היתר באחד החושים. רגישות שמיעתית מייצרת האזנה אובססיבית לצלילים וכישרון למוסיקה, רגישות יתר חזותית התבוננות אובססיבית ונטייה לאמנות חזותית, רגישות יתר בחוש הטעם לעיסוק באוכל, ואז יש את היכולות הסדוקות שמייצרות ריקוד, דרמה, ספרות ותיאטרון.

לא תמיד אפשר לבטא את הגילוי המוחש בשפה מילולית, החוויה עשויה להיות לא הגיונית והאמן בוחר בשפה אחרת לתאר את שכבות המציאות המתגלות בעד לסדק החושי. לממדים האחרים יש שמות רבים: היבטים, זוויות ראייה, עולמות, ספירות. לא משנה מה הכותרת הניתנת לחוויה של תפיסת המציאות הסדוקה של אמנים, העובדה היא שהתודעה אינה יכולה להכיל את תפיסת המציאות הקודמת והעד הפנימי משוטט ומחפש לעצמו השלמה חדשה שתיצור פרדיגמה אחרת שתקרום צורה מעצם ההתבוננות והקשב לאירועים שהשפיעו עליו או עליה. האמן יוצר תוצר שמתאר שבר, חיפוש ותפיסת מציאות מתוקנת.


והקהל?

כקבוצת אפיון, רוב האוכלוסייה הנורמטיבית מסתפקת במציאות ואוהבת את הקיום בגבולות מוסכמים. שיחה שאינה קונקרטית נתפסת כמאיימת או מודרת כ'רוחנית'. אנשים מבלים את רוב זמנם בשיח על מוצרים או על תהליכים המתקיימים בגבולות המציאות או שהם מקבלים על עצמם את גבולות הדת ושיח שהוא מעל למציאות במושגים דתיים ואמונים.

אמנים משוחחים עם הקהל באמצעות קומבינציות של צורות שנוצרו אצלם בעקבות תמיהה על גלויים חושיים. כפי שאמרנו בהתחלת המאמר, הגילויים נובעים מרגישות יתר חושית וצופן שיצר את היצירה. יצירות אמנות הן עדות לצופן, לאירועים וחוויות אישיות שעלו מאזורים של אי-ידיעה, או אי-יציבות של הקיום, שלא נחוו על ידי האוכלוסייה הנורמטיבית הפועלת בתוך גבולות מוסכמים מתוך חוויה שהמציאות שלמה. כל יצירת אמנות היא מקטע של חקר שבוחן את המציאות במרחב של אי-ידיעה. היא מסר וצורה מובנים או לא מובנים לקהל הקשוב לה, כי הקהל חווה את כל היצירות במרחב רעיוני כאוטי שאינו מציג ואינו מספר מהי הסיבה, מהו הרצף או הצופן להיווצרותן. הצופנים של האמן אינם מונגשים לקהל.

הכאוס וחוסר המידע, בתוכו מטייל הקהל יוצרים הדמיה של אותו חלל אי-ידיעה פרוץ-גבולות, בו שוטט העד הפנימי של האמן כדי למצוא לעצמו פרדיגמה חדשה. כך, חוסר המידע והכאוס יוצרים מרחב אי-ידיעה המאפשר לקהל לחוות חוויה של גילוי ופלא. כיון שקהל נורמטיבי נוטה לאמץ צורה ולא ליצור אותה, האמנות הופכת לכלי שמעניק רעיונות לשינוי פרדיגמה ולצמיחה רוחנית. צופה מתאהב ביצירת אמנות כאשר הוא מזהה את הצופן של האמן, אך לרוב אין לציבור פריזמות, צופנים ומפתחות כאלה והצופים באמנות מסתובבים עם קודים שונים, במרחב בו מוצגות הרבה צורות שחלקן חסרות משמעות עבורם. והחוויה של הקהל הצופה ומאזין היא הענות לאפשרויות המציעות פריצת גבולות ושבירת קיבעונות ואמצעי לעידוד הגמשה של פרדיגמות או שלא, אז הן יוצרות אטימות.

אפשר להסכים שיצירות אמנות הן אמירות המסתמכות על המציאות. יצירה שיוצאת לאור יש בה אלמנט של 'על-מציאות', היא יוצרת ארגון שונה ומציעה אפשרות לפרדיגמה חדשה.

מאחר והשם סוריאליזם כבר נמצא בשימוש לפני מאה שנים עבור קבוצה רדיקלית ששאפה לשנות את העולם באמצעות יצירות אני מציע לקרוא לתופעה של שיבוש צורות מציאות באמנות 'מציאות מדומיינת', שם שיאפשר לקהל למדוד את מידת הסטייה של יצירה מהמציאות ולהבין מה היא מציעה.


69 views0 comments